גבעת הכלניות, קבר אריאל ולילי שרון
נתונים כלליים:
סוג הסיור: תצפית וסיור פריחה
זמן המסלול: כשעה
רמת קושי: נמוכה
שירותים: אין.
נקודות אפשריות לארוחה: אין
דרכי הגעה: לבאים מכביש 6, יורדים לבית קמה כביש 293, ממשיכים ישר בכיכרות לכיוון שדרות ונתיבות. לאחר שעוברים את בית קמה והמועצה האזורית בני שמעון מגיעים לצומת ופונים ימינה לכיוון שדרות בכביש 334. עוברים את הכניסה לקיבוץ דורות וכק"מ לאחר מכן הפניה שמאלה לגבעה.
לבאים מכביש 4, פונים בצומת יד מרדכי שמאלה ל 34 ולאחר מכן ברמזור השני שמאלה ל 232. אחרי נסיעה קצרה על 232, פניה ימינה ל334 ולאחר כ ק"מ וחצי הפניה ימינה לגבעה.
שעות פתיחה: פתוח
בWAZE – גבעת הכלניות- קבר אריאל ולילי שרון.
גבעת הכלניות (בעבר נקראה גם "גבעת לילי") היא תל הנמצא מול חוות שקמים בנגב הצפון-מערבי.
ליד התל נמצא מנחת מסוקים- מנחת הוא שטח שהוכשר לנחיתה ולהמראה של כלי טיס והוכרז ככזה על ידי הרשויות המוסמכות.
פרטים על האתר: תל קדום המשמש כיום כאחוזת קבר של אריאל שרון ואשתו ליל שרון, מקום תצפית על אזור נחל שקמה ואתר פריחת כלניות בעונה.
מה רואים? (תצפית, פריחה אביבית ואחוזת קבר בני הזוג שרון)
תצפית מן הגבעה: מצפון נמצאת חוות השיקמים (מפורט בהמשך) ונחל שקמה שהוא הנחל המרכזי באזור בו וכל הנחלים באזור מתנקזים אליו.
מדרום לגבעה נמצאים שדות חקלאיים
מזרחית אלינו אנו רואים את קיבוץ דורות המשתייך למועצה האזורית שער הנגב. היישוב הוקם בחנוכה 1941 על קרקעות שנרכשו מתושבי הכפר הסמוך הוג' על ידי עולים מגרמניה שהצטרפו אליהם גרעינים מהארץ, מלטביה ומצ'כיה. שמו הוא ראשי תבות של שלושת שמות בני משפחת הוז (דוב, רבקה ותרצה הוז) שנספו בתאונת דרכים בכביש תל אביב-חיפה הישן ליד היישוב נורדיה שבשרון. דב הוז היה מהמנהיגים הבולטים של תנועת העבודה וכן פעל רבות בהגנה ובהסתדרות. גרעין הקיבוץ נקרא "הבונה" וישב בחדרה במשך שש שנים. במהלך 1942 נקדחה באר המים, הילדים הגיעו מחדרה, הובא עדר צאן והנגרייה הועברה מחדרה לקיבוץ.
בסקר הכפרים משנת 1945 נאמדה אוכלוסיית דורות ב-230 תושבים. שטחי הקיבוץ השתרעו על פני 4,236 דונמים. באותה שנה תרמה "הדסה" האמריקנית 1250 לא"י להקמת מרפאה משותפת עם הכפר השכן הוג'.
ב-1946 פתח קואופרטיב "דרום יהודה" קו אוטובוסים מתל אביב לקיבוץ ולקיבוצים השכנים ניר עם ורוחמה. באותה שנה נחנכה בריכת השחיה בקיבוץ – הראשונה בנגב.
בסוף 1946 חברי הקיבוץ השתתפו בעלייה לקרקע של 11 הנקודות. עם פרוץ מלחמת העצמאות התמקמה בסמוך לקיבוץ טייסת הנגב והקיבוץ סבל מהפצצות יומיות של חיל האוויר המצרי. תחילה פונו ילדי קיבוץ בארות יצחק לדורות, ובליל ה-23 במאי פונו ילדי דורות וילדי היישובים האחרים צפונה לגבעת עלייה שביפו.
הקיבוץ מתקיים מתעשייה, מחקלאות לתיירות. בין הגידולים החקלאיים ניתן למצוא גזר, שום, תפוחי אדמה, חיטה, מטעי פקאן, הדרים ורפת. בקיבוץ שני מפעלים: מפעל מגופים לתעשייה וחקלאות, ומפעל מוצרי שום- האם אתם מצליחים להריח????.
ממערב לגבעה: אפשר לראות את כפר חורבת הוגה והעיר שדרות .
כפר חורבת הוגה – הכפר מופיע בכתובים, הן במשנה והן במסכות שונות יחד עם היישובים אור הנר וברור חיל כמקומות בהם ישבו יהודים לאחר חורבין בית המקדש. כפר הוגה נקרא בפי הבדואים אל הוג' בו ישבו אנשי שבט אל עטאונה שהועברו לח'ורה.
שדרות , הנמצאת סמוך לקצה הצפון-מזרחי של רצועת עזה, הוקמה בשנת 1951 כעיירת פיתוח ועורף משקי ליישובים החקלאים ,הוכרזה כעיר בשנת 1996.
שדרות על שום מה? על שם שדרות האקליפטוסים הנטועים לאורכה, שנטיעתן סיפקה תעסוקה לתושבי היישוב. במשך שנות ה-50 קלטה שדרות עולים רבים, עיקרם ממרוקו ומרומניה. בראשית שנות ה-60 צמחה האוכלוסייה בשדרות במידה ניכרת והגיעה לכ-6500 תושבים. בשנת 1968 היו בשדרות כ-8000 תושבים. בשנות ה-90 קלט היישוב עולים מאתיופיה ומחבר המדינות. ממדינות ברית המועצות לשעבר הגיעו לעיר למעלה מ-10,000 עולים, שהכפילו למעשה את אוכלוסיית העיר.
העיר שדרות שוכנת במרחק של מעט יותר מקילומטר מרצועת עזה – עובדה שהשפיעה בעבר וממשיכה גם כיום על התפתחות העיר. בעשורים הראשונים תושבי שדרות הגיעו לשווקיה של עזה, ואנשי עזה הגיעו לעבוד ולבנות בשדרות. האינתיפדה השניה שינתה את המצב ללא הכר, ובראשית שנות האלפיים החלו שיגורים של רקטות הקסאם מעזה לשדרות, שגבו גם מחיר בנפש. בעשור הראשון של שנות האלפיים חוותה שדרות מבצעים צבאיים ומספרי שיא של רקטות שנחתו בעיר וגרמו להרס. העיר שהייתה במגמת צמיחה לפני כן, נעצרה וקפאה על מקומה. מצוק איתן ואילך המגמה השתנתה והעיר היום משגשגת ונמצאת בתנופת בנייה וצמיחה חסרת תקדים. האוכלוסייה בעוטף עזה גדלה בקצב גידול שנתי של 4.7%. לפי נתוני הלמ"ס נכון לסוף 2016. ישנן מספר סיבות להתיישב באזור העוטף: אידאולגיה, מחירי הנדל"ן, מיסים נמוכים, שליחות, ציונות, חזרה למקום בו נולדו (בנים חוזרים), התיישבות בנגב, אהבת המולדת וההכרה בכך שעצם הישיבה באזור זה משמעה הגנה על הארץ.
הגבעה ידועה בזכות פריחת הכלניות שבה בחורף אך גם בזכות מיקומה הצופה על חוות שקמים של אריאל שרון.
בראש התל נמצאת חלקת הקבר של משפחת שרון, בה קבורים אריאל שרון, מי שהיה שר בממשלות ישראל, ראש ממשלה ואיש צבא רב מעללים ואשתו לילי שרון. לילי שרון נקברה במרץ 2000 במהלך שהוכשר בדיעבד על ידי בג"ץ. אריאל שרון נקבר לצד אשתו ב-13 בינואר 2014. חלקת הקבר מגודרת ומטופחת.
על הגבעה:
בגבעה פורחים בחורף בעיקר "כלניות מצויות" בצבעי אדום עז-ממשפחת הנוריתיים .זהו אחד מכ-120 מינים בסוג זה, והיחיד הצומח בר בארץ ישראל. בישראל הכלנית היא צמח מוגן וקטיפתו אסורה. לפי סקר שערכה החברה להגנת הטבע, הכלנית היא הפרח המוכר והאהוב ביותר בקרב הישראלים. ב-2013 נבחרה הכלנית לפרח הלאומי של מדינת ישראל.
פרחי הכלנית מופיעים במספר צבעים: אדום (הנפוץ ביותר), לבן או גוני סגול הנעים מסגול-כחול לסגול-ורוד. צבע הכלנית מושפע מריכוז הפיגמנטים האדומים – ככל שהאדומים מעטים יותר, צבעים אחרים יוכלו לבלוט. סוג הקרקע שעליה צומחת הכלנית עשוי להשפיע על ריכוז הפיגמנט, ולכן נראים לעיתים שדות כלניות שבהם כל הפרחים באותו הצבע.
בעולם היא נפוצה בעיקר באזורים בעלי אקלים מתון או קריר בחצי הכדור הצפוני, מפורטוגל וספרד מזרחה ועד תוך חבל כורדיסטן וחופי צפון אפריקה, משגשגת בייחוד בארצות הים התיכון: איטליה, יוון, קפריסין, מלטה, טורקיה, סוריה, לבנון וארץ ישראל.בארץ ישראל נפוצה הכלנית מצפון הארץ עד הר הנגב, ופורחת בדרך כלל בחודשים ינואר עד אפריל.
בנוסף פורחים גם ציפורני חתול- ( לעיתים נקרא קלנדולה), הוא סוג של צמח בר ממשפחת המורכבים, בעל פרחים צהובים או כתומים. הסוג מכיל בין 12 ל-20 מינים של צמחים חד-שנתיים או רב-שנתיים, עשבוניים. הם נפוצים החל מאזור מאקרונזיה, מזרחה דרך אגן הים התיכון ועד לאיראן. הפרח פורח גם בארץ ישראל. מספר לרוות ("זחלים") של פרפראים ניזונים מציפורני חתול.
לצמח זה סגולות רפואיות הוא מחדש רקמות עור ומאחה פצעים. הוא בעל תכונות אנטי-דלקתיות, מחטאות ונוגדות חיידקים ופטריות. באפשרותו להפסיק דימומים קלים, ובשל פעילות אסטרוגנית הוא יכול גם לסייע בטיפול אי-סדירות של הווסת אצל נשים. הוא מכונה "צמח עזרה ראשונה" בשל סגולות נוספות רבות שיש לו. שיטת הריפוי הטובה ביותר, היא על בסיס מיצוי אלכוהולי, במהלכו משרים את הפרח במשך שלושה שבועות במיצוי אלכוהולי של 70% כאשר החומרים הפעילים של הפרח עוברים לתמצית הרפואית.
סביונים צהובים-סביון צהוב פורח באביב, מרס–אפריל, עיתים מקדים ופורח כבר בינואר. עוקצי הקרקפות ארוכים מהקרקפות. אין הוא מזכיר סביון אביבי בתפרחותיו: הקרקפות קטנות וצרות, לא נפרשות כלל, פרחיהן הלשוניים מעטים, קטנים כמו הצינוריים, לא בולטים או אף חסרים כליל. באוכלוסיות הדרומיות של הערבה ואילת יש לפרטים רבים גם פרחים לשוניים צהובים בגוון מאדים.
סביון צהוב גדל בתנאי מדבר קיצוני וחם, לרגלי סלעים ובערוצים. הוא נפוץ בכל חלקי הנגב, וכן במדבר יהודה ובחבל ים המלח. תפוצתו העולמית משתרעת במדבריות צפון אפריקה ודרום-מערב אסיה, חודרת אף לחבל הטרופי במזרח אפריקה.
בעונת האביב בגבעת הכלניות פורחים גם חרציות בצבע צהוב-זהוב-היא סוג צמחים ממשפחת המורכבים.
בסוג חרצית קיימים כ-200 מינים שרובם נפוצים באזורים הממוזגים של כדור-הארץ. פרחי החרצית ערוכים בקרקפות שבמרכזן פרחים צינוריים ובהיקפה פרחים לשוניים. הפרח מואבק על ידי חרקים. החרציות משמשות גם כצמחי-נוי.
פירושה של השם חרצית -חרוץ היא מילה נרדפת לזהב, כפי שמופיע בספר משלי: "קְנֹה חָכְמָה מַה טּוֹב מֵחָרוּץ וּקְנוֹת בִּינָה נִבְחָר מִכָּסֶף" (ט"ז, טז) (כלומר: חרצית = פרח הזהב)
שימושה של פרח החרצית כקוטל חרקים-צמח החרצית מכיל חומרים הנקראים פירטרינים שהם רעילים לחרקים, וכך מגנים עליו מפני אוכלי-צמחים. הפיריתרין משמש כחומר הדברה בקוטלי חרקים ומזיקים. השימוש בפרחים המיובשים או באבקה המיוצרת מהם ידוע מהתקופה הפרסית מהמאה החמישית לפנה"ס. האבקה הובאה לאירופה בתחילת המאה ה-19 ממקור לא ברור. בשנת 1840 הוחל לגדל את הצמח באופן תעשייתי בדאלמטיה להפקת האבקה, ובשנת 1860 הגיע לארצות הברית. בשנת 1919 גילו שיטה לסנתז את המרכיב הכימי בצורה מלאכותית. כיום ממשיכים להפיק את הפיריטרין מצמחים אשר מגדלים ברחבי העולם, באזורים חמים. עיקר הגידול (למעלה מחמישים אחוז) הוא בקניה.
גבעת הכלניות נקראת לעיתים בטעות גם בשם תל הוג' או חורבת הוגה (בערבית: "חרבת אלהוּג') למרות שחורבת הוגה נמצאת כ-2 ק"מ מדרום-מזרח לשדרות ורחוקה במידת מה מגבעת הכלניות. בתל הוג' התקיים יישוב מתקופת הברזל ועד התקופה הערבית הקדומה. במרכז האתר תל ובו בית קברות מוסלמי מהמאה ה-7. למרגלות התל הוקם מנחת מטוסים בזמן מלחמת העולם הראשונה, ששימש את הטייסת הבווארית כבסיס ליציאה לטיסות סיור באזור.
חוות השיקמים בנגב:
היא חווה חקלאית הנמצאת בתחומי המועצה האזורית שער הנגב, בין העיר שדרות לבין העיר קריית גת וקיבוץ דורות. החווה משתרעת על שטח של כ-3,800 דונם, וחוצים אותה שני נחלי אכזב – נחל שיקמה ונחל דורות. חוות שקמים היא יישוב לא מוכר. על חלק מהאדמות שכן בעבר הכפר הערבי הוג'. בשטח החווה אזור עם עתיקות. החווה מפורסמת עקב בעליה משנת 1972 אריאל שרון. כיום החווה בבעלות בניו עמרי וגלעד שרון.
היסטוריה של החווה:
בשנת 1911 שטח החווה ושטח שבו נמצא כיום קיבוץ רוחמה (סך הכל כ 7000 דונם) נרכש על ידי קבוצה בשם "שארית ישראל"
בשנת 1944 הוקם על חלק מאותו שטח הקיבוץ רוחמה, על ידי גרעין של "השומר הצעיר".
בשנת 1950 רכש רפי איתן את שטח החווה כפי שהוא כיום, לצורך גידול צאן, אך הוא מכר אותה ב-1954 לקבוצת יהודים מאוסטרליה שניסו לגדל במקום כבשים אוסטרליות מגזע "מרינו". החוואים לא הצליחו במיוחד, ובשנים שלאחר מכן החווה הייתה נטושה
בשנת 1972 נרכשה על ידי אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון.
בדומה לבתיהם של גנרלים נוספים מצה"ל, גם בית משפחת שרון תוכנן על ידי האדריכל זלמן עינב.
אריאל שרון ואשתו לילי נתנו למקום את שמו הנוכחי, חוות שקמים, על שם עצי השקמה הגדלים במקום. הם ניהלו את החווה באמצעות חברה בשם "שקמים חווה חקלאית", שחברת בת שלה, מפעלי צאן ישראליים בע"מ, חתומה על חוזה חכירת החווה עם רשות מקרקעי ישראל.
בחווה עוסקים בגידול צאן ובקר, ירקות, הדרים, אבטיחים וכותנה. הבקר הוא מהזן האיכותי "סימנטל". בשטח החווה שני בתים גדולים: האחד נועד לאריאל שרון ובנו עמרי, והשני – לבנו גלעד ומשפחתו. כדי למנוע ניגוד עניינים בין תפקידיו של שרון כשר לבין בעלותו על החווה,
במרץ 2000 לילי (אשתו של שרון) נפטרה ונקברה בגבעת הכלניות שמול חוות השיקמים
בתקופה בה כיהן שרון ז"ל כראש ממשלה בשנים 2001–2006, היה נוהג לכנס בחווה בימי שישי את האנשים המקורבים אליו ביותר, מה שזכה לכינוי "פורום החווה". מקובל להניח שההחלטות החשובות ביותר של המדינה ושל שרון התקבלו למעשה בפורום זה.
החווה של שרון היא יותר מסתם חווה. היא אייקון. היא מסמלת את שרון הלוחם, האיכר ואיש האדמה. בין השניים – שרון והחווה – קיימת זהות כמעט מוחלטת. החווה היא אריק ואריק הוא החווה. מאז שהיה שרון לראש הממשלה, החווה היא כמעט סמל לאומי.
