אנדרטת אוגדת הפלדה
נתונים כלליים:
סוג הסיור: תצפית , אפשרות לסיור קצר.
זמן המסלול: בין שעה לשעה וחצי
רמת קושי: נמוכה
שירותים: אין.
נקודות אפשריות לארוחה: 8 שולחנות בכניסה לאתר
דרכי הגעה:יוצאים דרומה על כביש 232 לכיוון מעבר גבול רפיח לאחר כ 21 ק"מ מגיעים לצומת אבשלום (צומת "הפתחה") ממשיכים הלאה עוד 2 ק"מ ופונים שמאלה לפי השילוט החום המכווין לאנדרטה. לאחר ק"מ נוסף תזהו את הכניסה לאתר בין שדרות של דקלים.
סיור: נקודת התחלה וסיום: נק' התחלה אנדרטת אוגדת הפלדה, נק' סיום – כביש הגישה למחנה אמיתי אתר "קירות ימית".
ב-WAZE – אנדרטת הפלדה
פרטים על האתר:
אנדרטה לזכר נופלי אוגדת הפלדה בקרבות רצועת עזה וסיני במלחמת ששת הימים, הכוללת נק.תצפית ממנה ניתן לראות את משולש הגבולות מצרים, ישראל ועזה. מה אפשר לראות ולשוחח עליו- כיצד נוצר הגבול ב 1906, מלחמת העצמאות, מלחמת ששת הימים, יום כיפור, התיישבות ציונית בסיני, התיישבות ציונית בנגב המערבי, נסיגה מסיני, התנתקות וחידוש התיישבות, חקלאות, יישובי ספר, התמודדות עם אתגרים, חיים משותפים של אזרחים וצבא, פינוי ימית, הקמת חבל שלום.
סימון מסלול: אין
שעות פתיחה: פתוח כל השנה בכל שעה
תחנה ראשונה-לוחות ההנצחה למרגלות האנדרטה.
רקע על האנדרטה:
אוגדת הפלדה (אוגדה 84) הייתה אוגדה צה"לית שלחמה במלחמת ששת הימים בצפון סיני בפיקודו של אלוף ישראל טל. האוגדה כבשה את מתחמי פתחת רפיח ולאחר מכן פרצה לצפון סיני והגיעה ראשונה לתעלת סואץ. האוגדה הייתה מורכבת משתי חטיבות שריון (חטיבה 7 וחטיבה 60), צנחנים (חטיבה 35) וכוחות הנדסה וארטילריה.
האנדרטה תוכננה על ידי ישראל גודוביץ. היא נחנכה במרכז העיר ימית שבפתחת רפיח ב-5 ביוני 1977, במלאת עשר שנים בדיוק למלחמה. במרכז האנדרטה ניצב מגדל בגובה של 25 מטרים ובתוכו מדרגות עליהן ניתן לטפס עד למרפסת שממנה תצפית יפה על הסביבה. מסביב למגדל נמצאים 400 עמודי בטון (בימית היו רק 295) שעל חלקם חלקי רכב שריון או נשק אחר, כמעין עדות אילמת לפיצוצים ולתוצאות הלחימה כאשר חלקי הכלים הצבאיים מתפזרים סביב. לפני האנדרטה מוצגים לוחות עם סמלי היחידות שלחמו באוגדה ורשימת הנופלים.
העמודים באים לסמל את עמוד האש ההולך לפני המחנה: 'וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן להנחתם הדרך, ולילה בעמוד אש, להאיר להם ללכת יומם ולילה' (שמות יג כא) ואת סמל העמוד ביהדות: 'במקום עמודו של עולם אתה עומד' (שמות רבה ב).
האנדרטה סימנה את הכיכר המרכזית של העיר ימית. עם פינוי סיני במסגרת הסכם השלום עם מצרים, נהרסה האנדרטה, לא לפני ששהו עליה אנשי 'גוש אמונים', שהתבצרו על המגדל הגדול; אנשים אלה, ובראשם צחי הנגבי, היו חלק מהתנועה לעצירת הנסיגה בסיני. הם שהו על האנדרטה החל מ-1 באפריל 1982 ועד 23 באפריל, תוך כדי שנאבקו בחיילי צה"ל שניסו לפנותם, תוך כדי שימוש בשמן, קצף ומים. לבסוף, הצליחו חיילי צה"ל להוריד אותם, על אף המדרגות השבורות ולקחת אותם למעצר. פינוי העיר הושלם יומיים אחר כך. מיד לאחר מכן נבנתה שוב במקום הנוכחי בכרם שלום, שם נחנכה ב-15 ביוני 1982.
ניתן להשמיע את השיר שנכתב על האוגדה, אותו שר אריק לביא- כמו גם את ההקלטה של האלוף ישראל טל ז"ל ביום השני לקרבות אחרי ההבקעה של מתחם רפיח: https://youtu.be/5Z1e9g-AmPo (אריק לביא רפיח)
https://youtu.be/ayQTp-glkn8 (האלוף טל נותן תמונת מצב לאחר יום הקרבות הראשון) ההקלטה חזקה ומעבירה מסר ברור של גבורה ותחושת קרב, כאשר ברקע שומעים גם את הירי.(ראה נספח עם סיפורו של צחי הנגבי).
תחנה 2- תצפית מראש האנדרטה
כדי לעלות למרפסת התצפית, ניכנס אל תוך האנדרטה ונטפס כ 180 מדרגות.
הנוף הנשקף מראש האנדרטה הוא של חבל ארץ צחיח שהפך בזיעת אפם של מתיישבים לחבל פורח ומניב בכמות ואיכות יוצאי דופן.
צפון– ניתן לראות את פאתי העיר רפיח ולאחריה את ח'אן יונס המרוחקת יותר, מגמה לפני נראה את קיבוץ חולית המתחדש . נפנה מעט מערבה ונראה את המגדל המזדקר משדה התעופה של רפיח- דהניה ומגמה לפניו את קיבוץ כרם שלום.
דרום מערב- קרוב מאד לחוף הים בין רפיח לאל עריש שוכנות הריסות העיר ימית, ששימשה כמרכז לחבל ימית. לאחר התלבטויות רבות בממשלה ובמערכת הבטחון הוחלט ב 1971 להקים יישובים אזרחיים בפתחת רפיח שישמשו כחיץ בין רצועת עזה לסיני. היישוב הראשון, מושב שדות, קם ב-1971. חמש שנים לפני הקמת העיר ימית עצמה. בחבל ימית הוקמו ברבות השנים היישובים: ימית, עצמונה, נתיב העשרה, שדות, דקלה, פריאל, פרי גן, תלמי יוסף, אוגדה, ניר אברהם, נאות סיני, חרובית, חצר אדר, סופה,אבשלום, חולית. כן הוקם בחבל ימית שדה התעופה הצבאי איתם. לאחר הפינוי ב 1981 עברו לחבל ארץ זה בו אנחנו נמצאים, המשתרע מסביב לאנדרטה, היישובים סופה, חולית (קיבוצים), פרי גן, אבשלום ותלמי יוסף. אליהם הצטרפו מושב יבול שצבר לתוכו מתיישבים מחבל ימית, מושב דקל שניבנה על בסיס יוצאי העיר ימית (במרכז המושב נבנתה רחבה שהועתקה ממרכז העיר). כ 20 ק"מ צפונה נבנה המושב עין הבשור על ידי אנשי שדות, אוגדה ואחרים. אנשי נתיב העשרה עברו לאזור שבין פאתי עזה הצפוניים וקיבוץ יד מרדכי.
מערב– הגבול עם סיני, מעבר הגבול כרם שלום/רפיח, מגמה לפני כן- כ 500 מטר מחנה אמיתי (בעבר היה האחזות נח"ל שהוקם ב 1984והיום בסיס חמוש ובסיס גדס"ר בדואי)
שימו לב למעגלים הירוקים-מה זה, ומה פשר העיגול? (אלו למעשה שדות המושקים על ידי קו נוע מחוגה, שיטת השקייה אוטומטית).
נמשיך לכיוון דרום נראה במרחק את היישובים היהודיים הטריים ביותר שהוקמו בארץ ב 2008, בני נצרים, נווה ושלומית. כולם נבנו על בסיס תושבי גוש קטיף שעברו לכאן מיד לאחר ההתנתקות, התיישבו בתחילה במושבים יבול ויתד אותם אנו רואים ממש קרוב- יבול מולנו ויתד לשמאלנו. ורק ב 2009 החלו לבנות את ישובי הקבע והחלו לאכלסם במהרה.
נמשיך מעט מזרחה ונוכל ביום טוב לראות את אופקים ובאר שבע במרחק ולפניהם קרובים יותר קיבוץ גבולות- היישוב הראשון שהוקם באזור ב 1943, מושבי גוש צוחר, ניר יצחק, סופה, שדי אברהם, תלמי יוסף, דקל, אבשלום. ממש קרוב אלינו נוכל לראות מאגר קטן ואת מתקן טיהור השפכים, האוגם אליו את מי השופכין של כל המועצה ומטהר אותם לרמה שיתאימו לחקלאות.
מועצה אזורית אשכול מונה היום קרוב ל16,000 תושבים, 32 יישובים ומשתרעת על שטח של 800,000 דונם- מתוכו 400,000 דונם מעובדים. זו מועצה חקלאית ומכאן מגיעה תבואה משמעותית לכל הארץ כמו גם לחו"ל. בין הגידולים בשטחים הפתוחים מפורסם החבל בתפוחי האדמה ("הדוד משה"), בטטה, גזר, בוטנים, פפריקה וחיטה. בחממות מגדלים עגבניות, שרי, פלפלים ותבלינים. כמו כן באזור שוכנות שלוש רפתות מהמובילות בארץ בתנובת החלב.
הגבול עם מצרים:
הגבול הקיים היום מתבסס על אותו קו גבול שנקבע בראשית המאה ה 20 בין המעצמות. באוקטובר 1906 הושג הסכם בין הבריטים לאימפריה העות'מאנית על קו גבול שיעבור מרפיח אל טאבה. המצרים זכו בשליטה על רוב המעיינות לאורך הקו(דרך עולי הרגל) כקציימה,עין-קאדיס וכונתילה, וכן אל-מפרק וטאבה. לעות'מאנים ניתנו ראס א-נקב ואל-קטאר(עין-נטפים),וכך הם שמרו לעצמם את השליטה על הדרך מהערבה לאום-רשרש ועקבה.
בשנת 1947,בזמן ועדת הבדיקה לחלוקת ארץ-ישראל התנהלו דיונים לגבי הגבולות בדרום. כשנודע לנציגי הסוכנות על כוונת ארה"ב, מרכז הכובד בוועדה, לתמוך בעמדת הערבים, נזעק חיים וויצמן לקיים פגישה עם נשיא ארה"ב, טרומן, בה הסביר וויצמן את חשיבות אזור הנגב לקיום מדינה יהודית עצמאית. טרומן השתכנע ומשלחת ארה"ב תמכה בסופו של דבר בעמדת התנועה הציונית.
לאחר מלחמת העצמאות, בהסכמי קווי שביתת הנשק עם מצרים בשנת 1949,נקבע קו הגבול שחפף בעיקרו את הקו של 1906,למעט באזור רצועת-עזה שנמסרה לשלטון מצרי. קו זה נועד להיות זמני, עד להסדר שלום וקביעת קו גבול סופי בין שתי המדינות.ב1967, לאחר מלחמת ששת-הימים וכיבוש סיני על-ידי ישראל, בוטל למעשה קו הגבול, אך אזור סיני היה תחת שלטון צבאי, וישראל לא סיפחה את סיני לשטחה.
התיחום הסופי של קו הגבול החל בהסכם השלום בין ישראל למצרים שנחתם ב1979. קו הגבול נקבע כקו הגבול הבין-לאומי שמוכר בין מצרים לבין הטריטוריה המנדטורית לשעבר של פלשתינה. הוקמה ועדה ישראלית-מצרית לשם קביעת הקו המדויק, והצבת אבני גבול, מאבן גבול מספר 1 ברפיח, ועד אבן גבול מספר 91 במפרץ-אילת. התעוררו חילוקי דעות בעניין מיקום הגבול באזור ראס א-נקב(מעבר עין-נטפים)ובאזור טאבה. הוויכוח עורר הדים חזקים בארץ, בייחוד על השטח בטאבה בו שכן מלון סונסטה, וכפר הנופש של רפי נלסון. לאחר בוררות בין-לאומית שצידדה במצרים הוחזרה טאבה ב1988 למצרים. כיום זהו גבול פתוח, ויש בו כמה תחנות מעבר בין שתי המדינות.
התוויית קו הגבול בין ישראל למצרים נמשכה 147 שנה,מ1841 עד 1988.הצדדים המתדיינים היו בתחילה האימפריה העות'מאנית מול מצרים, ואחר-כך מול הבריטים. בהמשך התנהלו דיונים-פנים בריטיים, ועידת החלוקה של האומות המיוחדות, ולבסוף בין ישראל למצרים, בתחילה בהסכמי שביתת נשק ולבסוף בהסכם שלום.
ראוי לציין שבזכות התעקשות התורכים במשבר 1906 על שמירת ראש המפרץ בשליטתם, זכתה ישראל במוצא לים-סוף ולאוקיינוס ההודי. כמו-כן, כדאי לשים לב לעניין התנגדות הלאומנים המצריים להכללת סיני בתחומי מצרים בזמן משבר 1906,חמישים שנה לפני הלאמת תעלת סואץ ומבצע-קדש שבא בעקבותיו.
במידה ונרצה לצאת לסיור קצר, היעדים הבאים שלנו ממערב- החורשה ולאחר מכן "קירות ימית" צמוד למחנה אמיתי.
נרד מהאנדרטה לתחנה הבאה:
תחנה 3 ייעור וחקלאות:
מערבית לאנדרטה נמצא שטח מיוער קטן ומצפון לו שדה. נתמקם במפגש בין האנדרטה/שדה/נטיעות.
קק"ל מבצעים עבודות רבות בנגב. אנחנו מכירים בעיקר את נושא הנטיעות, כמו החורשה הזו ועוד אלפים כמוה בנגב ובכל רחבי ישראל. אך באזור זה קק"ל משקיעה את רוב מאמציה דווקא בתשתיות מים ועזר לחקלאות, פיתוח מאגרי מים, סלילת דרכים ובניית מתקנים חקלאיים. אנחנו כרגע רואים מצד אחד את עבודת הנטיעות ומצד שני את המאגר עליו דיברנו. לידנו שדות פתוחים לגידול אינטנסיבי. מוזמנים לגעת באדמה איך ניתן לגדל בנגב? מאיפה המים? מה איכות הקרקע?
אזור הנגב הצפון מערבי צחיח למחצה. ככל שגדל בו המרחק מן הים, נעשים תנאי האקלים קיצוניים יותר, כמויות הגשם והלחות היחסית פוחתות, וגדלים ההבדלים בין טמפרטורת היום והלילה. אך מאחר והטופוגרפיה של האזור מתונה, אין קפיצות פתאומיות בתנאי האקלים השוררים בו.
גשמים- עונת הגשמים היא בין נובמבר לאפריל, כמו בשאר חלקי הארץ. לעתים ישנם שברי עננים הגורמים להצפות מקומיות מחוץ לעונה. אין הקבלה בין ימי הגשם בצפון הארץ לאלה שבנגב. גם עוצמת הגשם פחותה בהרבה מהצפון והמרכז. כמויות הגשם באזור הולכות ופוחתות מצפון האזור (250 מ"מ) לדרום (150 מ"מ) וממערב למזרח. גם מספר ימי הגשם (34-15) הולך ופוחת בכיוונים אלו.
כמויות הגשם השנתיות שונות מאוד משנה לשנה, והסטיות מן הממוצע השנתי גדולות. גם חלוקת הגשמים בתוך העונה משתנה משנה לשנה.
טללים- הנגב המערבי מבורך בכמויות הטל הגדולות בארץ. בגבולות נרשמו 250 ימי טל בשנה, כאשר 140 ימים מהם היו ימי טל כבד. הסיבה לכך היא, שערכי הלחות היחסית כאן גבוהים: בנירים מדדו ממוצע שנתי של 65%, כמו במרכז הארץ. ביום הלחות היחסית נמוכה, אך בלילה היא גבוהה.
הטל מתעבה בלילות הקיץ ובימים הבהירים של החורף. הוא מביא תועלת רבה לחקלאות.
טמפרטורה- נוחה מאד לגידולים מאחר ואינה משתנה באופן קיצוני לרוב.
קרקעות- ברוב המועצה המרכיב העיקרי בקרקע הינו לס. מקורו של הלס מצפון סיני ברובו, מקורו בבלייה של סלעי היסוד, שנשטפה בנחלים (עובי גרגר קטן ביותר) ולאחר ההתייבשות נישאה ברוח והשתקעה באזור. בדרום קיים מרכיב חולי גדול יותר המגיע מאזור החוף. מקורו של חול זה הינו מהרי הגרניט של מזרח אפריקה, אשר סלעיהם מתפרקים אל תוך הנילוס עד לרמה של גרגרים, נשטפים לים התיכון ומשם מוסעים על ידי זרמים אל חופי ישראל. מהחוף מסייעת הרוח בהסעה פנימה של החול, כאשר נוצר מיון גודל גרגר- מחוף הים שם נמצא גרגר גדול ועד לחלוצה שם נמצא גרגר עדין ודק יותר.
חקלאות קדומה- ראשוני בני האדם שחיו באזור התפרנסו מציד ולקט, לאחר מכן החל להתפתח גידול הצאן באזור שהתבסס על המרעה הנדיב לאורך הבשור והגרר כמסופר על בני שמעון " וילכו למבוא גדר (גרר) עד למזרח הגיא לבקש מרעה לצאנם. ומצאו מרעה שמן וטוב והארץ רחבת ידיים ובוטחת ושלווה" (דברי הימים א', ד': 39-40). כתוספת למרעה זרעו התושבים הקדומים חיטה, שעורה וקטניות אשר הושקו בשיטת הבעל-קרי על ידי גשמים בלבד. מאוחר יותר יובאו לאזור טכנולוגיות חקלאיות מתקדמות יותר ותושבי החבל החלו באגירת מים, הטיית ואדיות ובניית חוות נגר עילי ובכך הגדילו את נפח החקלאות והייצור החקלאי באזור.
חקלאות כיום- החלוצים שהגיעו לאזור ב 1943 ביקשו לבדוק האם ניתן להתיישב באזור ולהתפרנס מהאדמה. הם גילו אודות ימי הטל המרובים, כמו גם על מאגרי מים מליחים וקרקע נקייה. עם חיבור האזור לתשתית מים ב 1946 החלו לגדל חיטה, שקדים, ירקות ומעט הדרים. לאחר קום המדינה ובניית המוביל הארצי החל האזור להתפתח משמעותית מבחינת החקלאות. המגדלים הוכיחו שכאן בחול ניתן לגדל תפוחי אדמה ביבול משמעותי, כמו גם חממות עגבניות משובחות. המים המטוהרים שהחלו להגיע באיכות טובה מהשפד"ן (מפעל טיהור השפכים של גוש דן השוכן בראשל"צ) איפשרו לפתח חקלאות נרחבת- זאת יחד עם התייקרות הקרקעות בשרון שדחקו את ההדרים לאזור זה. כיום פועל באזור אחד ממרכזי המחקר והפיתוח החקלאיים המתקדמים בארץ השוקד על פיתוח זנים עמידים ומניבים.
אזור זה נקרא על שם לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל ,שר בממשלות שונות ואחד משלושת מקימי מקורות. איש חזון ועשיה שהלך לעולמו בשנת 1969. מתיישבי האזור שחשו כי הם חבים חוב משמעותי לפועלו של אשכול- ביקשו לקרוא לאזור זה שנקרא עד אז "חבל מעון" על שמו של רה"מ המנוח.
תחנה רביעית "קירות ימית"
נמשיך בשביל לכיוון מחנה אמיתי. בדרך נתקל במצבור של קירות בטון. ימית נבנתה כולה בבנייה טרומית, קרי לוחות מוכנים של בטון המורכבים יחדיו במהירות, כך גם פורקה .זהו מצבור קירות שפורקו בבתי הישוב ימית לפני הנסיגה, מתוך מחשבה שיבנו מחדש בישובים שיקימו תושבי העיר. בסופו של דבר הן מוצבות במקום כעדות לישובים פורחים שקמו ונהרסו.
הסיור בין שכבות שכבות של קירות דוממים מרתק ומעורר מחשבות. פה ושם נוכל לראות קטע קיר צבעוני או שרידי קרמיקה. האם יוכל תושב הבית לזהות את שרידי מבצרו? דומני שכן.
השביל בין האנדרטה לקירות ימית נקרא "נתיב הגרגרנית".
הגרגרנית (או בשמה הידוע "חילבה") פורחת במקום בחודשי החורף האחרונים.
בתחנה זו הסיור מסתיים- כאן המקום לסכם. חבל הבשור מורכב מכל גלי ההתיישבות של הציונות החל מהשנים שקדמו לקום המדינה ועד לעשור האחרון. אזור זה הינו אסם התבואה של ארץ ישראל ותושביו מתמודדים מחד עם מצב בטחוני מאתגר ומצד שני עם המרחק מהמרכז ומיעוט מקומות עבודה. התמודדות זו מצריכה חשיבה שונה ואכן אנו רואים פיתוחים כלכליים, חקלאיים ותיירותיים המאפשרים שגשוג וחוסן לאוכלוסייה.
נספחים
מפת הקרבות של אוגדת הפלדה ב1967
חקלאות ומים:
קו ירקון שפד"ן- אפשר ליד מגופים בצבע סגול או ליד קו הצינור עצמו.
*מסתכלים סביבנו ואנחנו רואים חקלאות מאופק עד אופק, 400,000 דומם מעובדים כאן באשכול. איך עושים את זה במדינה ענייה במים? משתמשים בשכל!
* ישראל מדינה החסרה משאבי מים זמינים ולכן השקיעה רבות בפיתוח נושא מיחזור המים, והיום נחשבת לשיאנית עולמית בתחום זה. מפעל השפד"ן הינו אחד מהמיזמים החשובים שהקנו למדינה את התואר הזה, כמו גם מאפשרים לפתח חקלאות בנגב.
* השפד"ן הינו איגוד שפכי גוש דן. כל השפכים מגיעים למכון הנמצא בחולות ראשון לציון, שם הם עוברים 4 שלבי טיהור:
- סינון מוצקים ראשוני- הפרדת כל מה שאינו מים (פסולת מוצקה ושמנים).
- סינון חמצני- העשרת הנוזלים על ידי חמצן ופיתוח חיידקים המכלים את הפסולת.
- שיקוע וערבול ביולוגי לסינון המים מהחידקים המנקים.
- החדרה לעומק עשרות מטרים באפיק החולי ושאיבה לאחר 400 ימים.
* המים המטוהרים מוזרמים לנגב ומשמשים את החקלאים לכל סוגי הגידולים. מים אלו נבדקים בתכיפות רבה ונמצאו מתאימים לכל סוגי הגידולים.
בריכת חימצון- לפי החוק חייב כל יישוב לאסוף את שפכיו ולטפל בהם. במקרה של יישובים קטנים הם יכולים לעשות זאת בעזרת בריכת חימצון המטהרת את המים בשני שלבים. השלב הראשון הוא שיקוע הפסולת המוצקה ובשלב השני חימצון באוויר הפתוח המעודד התפתחות בקטריות המנקות את המים. במים משתמשים לגידולים החסינים בפני שפכים, כגון הדרים
חקלאות בשטחים פתוחים- אשכול היא מועצה חקלאית ביסודה. למעלה מ 50% משטחה מעובד (400,000 דונם), כאשר הגידולים נחלקים לשטחים פתוחים וחממות. מטבע הדברים בשטח הפתוח זקוקים למרחבים גדולים יותר על מנת ליצר מספיק ירק. אנחנו רואים את גידולי תפו"א והגזר, המהווים 70% מהתצרוכת בארץ ואף משווקים לחו"ל. ישנם עשרות זנים של תפו"א, כל אחד בעל איכות שונה.
כמו כן אנו רואים שטחים בהם מגדלים חיטה, שעורה ואפונה/בקיה כל אלו בשטחים בהם קשה להשקות אינטנסיבית בשל הקרקע.
חממות וטכנולוגיה חקלאית מתקדמת:
למה דוקא בחממה, מדוע לא לגדל בחוץ? חממה מאפשרת לאדם לשלוט בהיבטים רבים של הגידול: בטמפרטורה על ידי מתזים או תנורים, בהשקייה הממוקדת על ידי טפטפת ויריעות פלסטיק, בבקרת המזיקים על ידי הכיסויים השונים, בהדברה וברבייה. במקרה של חלק מהצמחים כמו העגבנייה, החממה מאפשרת גידול בהדליה- קרי לגובה. עגבניות יכולות להגיע לגובה של 15 מטרים!
החממות חסכוניות בשטח. במקום שדה שהצמחים משתרעים בו, ההדליה והגידול במקום מצומצם מצליח להניב יותר פרי לדונם. באזורים אלו הומצאה ופותחה עגבניית השרי, שהינה פרי שילובי זנים היוצרים את הטעם. בחממות אנו מוצאים פרחים, תבלינים, פלפלים, תותים ועוד מיני גידולים. באזור שלנו מגדלים תותים באדניות מנותקות מהקרקע בתוך חממות, בשיטה המונעת מזיקים ומשאירה את התות מלא בטעם.
תמונות מחבל ימית: צחי הנגבי מתבצר באנדרטת אוגדת הפלדה בעת פינוי ימית 1982
באפריל 1982 החל צה"ל בפינוי והריסת העיר ימית, מרכזו של אזור התיישבותי בשם חבל ימית, במסגרת הסכם השלום עם מצרים. על מבצע הפינוי הופקד אריק שרון, שהיה אז שר הביטחון בממשלת בגין השנייה. רוב תושבי העיר התפנו מרצון אך כמה מאות מהם, מגובים באלפי פעילי ימין, התבצרו על הגגות ונאבקו בכוחות המפנים.
אתמול נערכה בדרום הארץ עצרת לציון 30 שנה לפינוי ימית ומרחב סיני, ולרגל האירוע חזרנו אל צחי הנגבי, שהיה יו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית והתבצר במהלך הפינוי במשך 23 יום עם קבוצה מחבריו במרומי אנדרטת עוצבת הפלדה בימית.
איך נולד רעיון ההתבצרות בראש האנדרטה?
"לקראת הפינוי זרמו לימית אלפי מתנגדים מכל רחבי הארץ, ובהם כ-150 סטודנטים מתנועות הימין. הצטרפנו למטה לעצירת הנסיגה מסיני והשתתפנו בהפגנות ובפעילויות מחאה שונות. בשלב מסוים הבנו שאנשי גוש אמונים, שבאו לעזרת המפונים, תכננו להתבצר על גגות הבתים בעיר ולהדוף בכוח את ניסיונות הפינוי.
עבורם זה היה קרב על עתיד יהודה ושומרון ולא על ימית, ולכן הם לקחו את הדברים באופן קנאי. אבל אנחנו, חבר'ה חילונים יוצאי צבא, לא רצינו להיות שותפים להשלכת חיילים מהגגות ולהתעמת עם צה"ל, ולכן החלטנו להתבצר בראש האנדרטה. היה מדובר במבנה בגובה 30 מטר, ובראשו כמה כוכים שבהם היה ניתן לשהות לאורך זמן".
כיצד תכננתם למנוע מצה"ל לפנות אתכם?
"על פי בדיקות שעשינו, לא היו אז בכל הארץ מנופים שהגיעו לגבהים כאלה. כשטיפסנו למרומי האנדרטה אחד מהחבר'ה, שמיל אזולאי, דאג באמצעות רתכת לחתוך את המדרגות אחרינו כדי שלא יוכלו להגיע אלינו. הקפנו את עצמנו בקונצרטינות, בנינו תא שירותים כימיים, הצטיידנו באוכל, במסכות גז ובמכל גדול של מים והיינו בטוחים שאיש לא יוכל להוריד אותנו".
באמת האמנתם שההתבצרות תמנע את פינוי ימית?
"הייתה לנו מערכת כריזה ודגל ענקי שהתנוסס בראש האנדרטה. בסך הכל רצינו להיות מוקד הסברה לחשיבות המערכה נגד הפינוי, ואמנם עלו אלינו לרגל עשרות עיתונאים מהארץ ומהעולם. גם חברי כנסת ואישים עלו אלינו לדבר אתנו.
"היינו שם כמגדלור של תקווה. חשבנו שאולי כך נצליח לשכנע את הציבור וההנהגה בארץ שפינוי ימית הוא טעות חמורה ואנחנו נעצור את הנסיגה. זו הייתה נאיביות ותמימות של חבר' ה צעירים בגילי 25-24 שעוד לא ממש מבינים את המורכבות המדינית של הסכם השלום".
ואיזה זיכרון אתה לוקח אתך משם?
"היינו בלב ימית שהפכה מוקד למאבק. ראינו יומם וליל כיצד יישובים שלמים נהפכים לעיי חרבות. בכל לילה אור אחר של יישוב כבה ולא נדלק עוד. לבסוף הגיעו לעיר עצמה, והמחזה של תושבים מתבצרים על הגגות וחיילים מתיזים עליהם קצף ונאבקים בהם היה קשה ביותר.
"צפינו כיצד במשך 48 שעות, שעה אחר שעה ובית אחר בית, ימית נהרסת לנגד עינינו, כשמסביבנו צעקות, סירנות מייללות, צמיגים בוערים וקולות ירי שהושמעו מרמקולים רבי עוצמה כדי להרתיע את החיילים. הרגשנו בין שמים וארץ, כשהחורבן וההרס מתחוללים לנגד עינינו וקצרה ידינו מלהושיע".
"התפנינו ללא אלימות"
כיצד הצליחו בסופו של דבר להוריד אתכם משם?
"הגיעו שמועות שהצבא חושש מכך שיש אתנו קיצונים חמושים בנשק. במשך עשרת הימים האחרונים ניהלתי משא ומתן חשאי עם אלוף פיקוד דרום דאז, חיים ארז, ועם מפקד הפינוי, עודד טירה. הבהרתי להם שאין לנו נשק ואין לנו עניין להתכתש. זה הרגיע את המתח ויצר סוג של דיאלוג.
"בליל הפינוי, ימים אחדים לפני המועד שבו היה צריך למסור את האזור לידי המצרים, הבהיר לי ארז שנגמרו המשחקים ושבבוקר יפנו אותנו. חשבנו שזו אזהרת סרק כי לא יכולים להגיע אלינו, אבל בבוקר נדהמנו לגלות חמישה מנופי ענק, שהיו יותר גבוהים מהאנדרטה, מקיפים אותנו. היה ברור שיגיעו אלינו, ומאבק בגובה כזה יכול להסתיים באסון.
"ערכנו הצבעה ועל חודו של קול הסכמנו להתפנות, אבל עם תנאים: שיאפשרו לנו לכבול את עצמנו בשלשלאות ברזל, שיאספו את החיילים למטה לטקס סיום, שייתנו לי לנאום בפניהם ושהטקס יסתיים בשירת התקווה. כל התנאים מולאו – והתפנינו ללא אלימות. לאחר הטקס ושירת התקווה פינו אותנו בניידת גדולה לכיוון משטרת אשקלון. בדרך שמענו פיצוץ חזק. צה"ל פוצץ את האנדרטה".
מתי חל אצלך המהפך והשלמת עם הנסיגה מימית ומסיני ועם הסכם השלום עם מצרים?
"ככל שהשנים חלפו התברר לי שהתיאוריות שלי בדבר היותו של ההסכם חסר סיכוי הופרכו על ידי המציאות. אנחנו חששנו שמדובר בתרגיל מצרי לגזול מישראל את אדמות סיני ולהשאיר אותה ללא הגנה בזירה הדרומית. "עם השנים התברר שהשלום יציב ובעל חשיבות אסטרטגית עליונה למדינת ישראל, לכלכלתה, ליציבותה ולביטחונה. ללא ההסכם הזה ספק אם היינו מגיעים לשלום עם הירדנים ולדיאלוג עם הפלסטינים. ההסכם גם העניק תנופה אדירה ליחסינו עם ארצות הברית".
לנוכח התהפוכות במצרים, אתה עדיין סבור שלא עשינו מקח טעות?
"אני מניח שלא. לא ברור לאן פניה של מצרים מועדות, אבל אני לא רואה מצב שבו המצרים ששים להפר באופן בוטה את ההסכם אתנו – שמשמעותו עימות צבאי שבו לנו יש יתרון ברור. אין להם גם אינטרס לאבד את המחויבות של ארצות הברית לכלכלה המצרית, שבלעדיה מצרים יכולה להגיע לפשיטת רגל מוחלטת".
מעריב 11.4.12
